ליאוני שיין: ארכיון

בת-ים: עיר-ארכיון

 איך אפשר להכניס עיר שלמה לתוך אוסף ארכיוני אחד? איך אפשר להציג את החומר הנאסף כך שיהיה פתוח ושקוף לקהל, אבל גם שמור ומוגן? מה צריך לאסוף ולהציג כדי שהעיר תשתקף דרך אוספיה ומה לא צריך לאסוף

 במהלך העבודה על הפרויקט למדתי את העיר בת-ים. הגעתי עם זיכרון ילדות וקשר רופף שהתנתק לפני זמן רב, ועם תכנית ליצור בית אוספים, מוזיאון זיכרונות, ארכיון עירוני אישי, שיציג את העיר בת-ים כפי שהיא נגלית לעיניי במהלך חודשי התחקיר, האיסוף, התיעוד והקטלוג

ארכיון הוא גוף שאוסף לתוכו חומרים

שנועדו לשמירה לצמיתות – או לביעור. כגוף האוסף חומר, הארכיון מתמלא תדיר ועד שאינו מכריז על עצמו כסגור, יכול להוסיף עוד ועוד רשומות – בהינתן מקום ראוי לאחסונן, כך שמה שמוצג במיצב הארכיון כעת, הוא אוסף גדל והולך של פריטים, אותו שואף הארכיון להרחיב

 

הארכיון מכיל 11 אוספים שונים המהווים  11 חטיבות ארכיוניות שכל אחת מהן מחולקת לסדרות. כל סדרה מייצגת איזור נתון בעיר ממנו הגיעו הרשומות או אליו הן שייכות. חלק מהחומרים הם חומרים היסטוריים כגון מסמכים, מפות, תכניות אדריכליות ותצלומים, וחלקם חומרים שנאספו מההווה של העיר כגון צמחים, חפצים שנמצאו ברחבי העיר, קרקעות, דוגמיות בצלחות פטרי,  קופסאות ד.נ.א שכונתיות, יומן מסע וזיכרונות שהופקדו בידיי במהלך תקופת העבודה על הארכיון

​

הארכיון נוצר מתוך שוטטות אקראית ומתוכננת בעיר, מתוך ראיונות ומפגשים עם תושבי העיר, ותיקים וותיקים פחות, עם עובדי מחלקות עירייה שונות, מתוך ניהול יומן מסע צילומי-תיעודי ומתוך ניסיון לאסוף מספר רב ככל הניתן של פריטים שיהפכו לרשומות במיצב בת-ים: עיר-ארכיון

 

העיסוק בתפר שבין תיעוד מקצועי, היסטורי, אמין ומתודולוגי, הנשען על תיאוריה ארכיונאית לבין יצירת מיצב – עבודת אמנות אישית, פרשנית וסובייקטיבית עומד בבסיס העבודה.

המיצב מציג את עצמו כגוף רשמי, מתעד ומקצועי אך בפועל מציע אפשרות של ארכיון אלטרנטיבי, שאינו מחויב, למעשה, לציית לצו חיצוני, בירוקרטי כלשהו, אלא יוצר לעצמו מערכת פנימית של חוקים, כללים וקודים עצמאיים על-פיהם הוא מתנהל